קשב וריכוז

שתפו אותנו ברשתות החברתיות

הנקודה הפנימית של "הפרשת קשב וריכוז" – כל האמת שנסתרת מאיתנו

נכתב ודובר רבות על קשב וריכוז, ולמרות כך אני מרגישה שיש לי זווית ראייה אחרת על הנושא שחשוב לי להעביר אותה הלאה.

אני חושבת שהיום מאוד קל, והרבה ממהרים לשים תווית של "קשב וריכוז". ואני יוצאת נגד זה.

אני יוצאת נגד כיוון שלפעמים תווית דווקא יכולה להעצים בעיה או ליצור בעיה שלא באמת קיימת.

כמו בכל תוכן שאני יוצרת, אני אוהבת לבחון את הרובד העמוק יותר, הרובד הרוחני של הדברים, כי אני מאמינה שדווקא הידיעה הפנימית היא זאת שיכולה להביא לפתרון אמיתי ולאורך זמן.

יש שני סוגים של קשב וריכוז:

1. מהות – לילדים/ מבוגרים בעלי קשב וריכוז מבחינה מהותית יש להם תפקיד בעולם: התפקיד שלה זה להזיז את העולם קדימה, לגרום לעולם לצאת מהגבולות של חשיבה של עצמו ובכך לייצר עשייה חדשה.

בסוג הזה אין מה לטפל בו, כיוון שזה המהות של האדם.

2. התנהגות שמגיעה מתוך מצוקה: ילדים / מבוגרים אשר מתנהגים בצורה מאוד מוחצנת/ רועשת, אימפולסיביים בתגובות שלהם (אותה סוג האוכלוסייה שמסגרות מסוימות ממליצות על תרופות לאיזון). זה סוג של קשב וריכוז שניתן לטפל בו רגשית וזה יהיה האיזון והריפוי.

הסוג הראשון: מהות

המהות שלהם מאפשרת להם לראות את העולם באופן אחר מאשר אדם "רגיל".

הראייה השונה שלהם מאופיינת בכך שהם חושבים וקולטים את העולם ללא גבולות ובעיות.

יש להם יכולת לראות וגם להבין מעבר למה שהעולם הרגיל מציע. השינוי בעולם, ממה שאנחנו רגילים לחיות,

יכול להיעשות רק על ידי אנשים שמסוגלים לראות מעבר, ובכך הם מזיזים את העולם קדימה לחשיבה אחרת ולעשייה שונה.

סוג הזה של האנשים מלמדים אותנו איך לצאת מהגבולות של עצמינו: גבולות של תפיסה/ רגשות/ מחשבות.

האופי הזה של האנשים מצריך מהם להיות הרבה עם עצמם, עם המחשבות שלהם.

בייחוד ילדים ונערים שצריכים להבין את עצמם ואת השוני שלהם. אנשים מהסוג הזה הם יהיו אנשים חושבים/ הוגים/ מדמיינים,

הם יקלטו את מה שעדיין לא מובן להרבה מאיתנו.

קשה לנו לזהות אותם כיוון שהם מאוד שקטים. הם לא מפריעים לשיעור ולכן הם יהיו בדרך כלל מתחת לרדאר של המורים.

השקט שלהם יכול להראות כמו בעיית תקשורת, אבל זה לא בעיית תקשורת.

הם יהיו עם תקשורת לסביבה, ולא יהיו להם הרבה חברים. אצל ילדים נוכל לראות את זה שהם לא ימהרו ללכת למסיבות יום הולדת,

וגם במסיבה שלהם עצמם יעדיפו גג עד 5 חברים טובים.

אם זה הרצון של הילד, זה לא אומר שחלילה אין לו חברים או שהוא לא מקובל או שיש חרם,

אלא זה אומר שהוא מעדיף להיות פחות בחברת אנשים שלא מסונכרנים עם השקט שלו.

אותם האנשים או חברים שהם יהיו מחוברים אליהם לא יאיימו על הלבד שלהם,

הם מלכתחילה יתחברו לאנשים או למצבים שיכבדו את השקט שלהם לצורך דמיון/ הגות/ מחשבה.

הם אנשים בעלי דימיון ומחשבה עמוקה. ולא בהכרח מצטיינים בלימודים, ואין להם רצון להצליח בלימודים כי הם עסוקים במחשבות גבוהות יותר - לצערי מערכת החינוך עוד לא מותאמת להם ברובד הזה.

אין מה לטפל בזה, זה הם. וזו בהחלט לא הפרעה.

יתכן ויהיו ילדים וגם מבוגרים שלא יבינו את עצמם: "למה כולם ככה ואני אחרת", אך בעזרת כלים וסבלנות ניתן יהיה לתווך בין העולם שלהם לעולם החיצוני,

ובעיקר לקבל את עצמם, כי ברגע שהם יבינו ויראו את ההשפעה שלהם בעולם – הם יבינו את המשמעות של חייהם.

הסוג השני: התנהגות שמגיעה מתוך מצוקה

הסוג השני זה הסוג שאנחנו יותר מכירים, כיוון שההתנהגות שלהם תהיה מאופיינת בחוסר שקט/ הפרעה/ אלימות וכדומה.

התנהגות זאת היא קריאה לעזרה. זו התנהגות שמגיעה מתוך מצוקה של הילד. ואין לי ספק שזה לא במודע ולא בשליטה של הילד.

קיים קשר אנרגטי-רגשי בין הילד לבין אמא שלו. כאשר האמא של הילד נמצאת בחוסר שקט או מתמודדת עם בעיה שקשה לה מאוד, הילד מרגיש אותה וחווה אותה.

חוסר השקט של האמא יכול גם לנבוע מהתפיסה שלה על עצמה כמו: ביקורת עצמית או חיצונית, הלקאה עצמית וכדומה,

חוסר השקט הזה מורגש כלפי חוץ גם אם היא תנסה להעמיד פנים.

במקביל יש את הילד שחווה את אמא שלו ורוצה שהבעיות שלה יפתרו, וברגע כזה הילד כבר לא יכול להיות מרוכז בעצמו ובחיים שלו.

קיים בו תדר פנימי של דאגה וחוסר שקט שבכלל לא שייך לו.

"קשב וריכוז" במקרה הזה יוגדר כהפרעת קשב וריכוז, וברור שכך, כיוון שזו לא המהות של הילד להתנהג ככה,

זאת התנהגות שאמורה להעיר את ההורים שלו ואמא שלו בפרט לכיוון פתרון הבעיה או להתמודדות אחרת איתה.

זה סוג של הפרעה, כי יש כאן בקשה לעזרה מצד הילד – בחוויה שלהם יש משהו לא תקין.

בגלל זה "הפרעת קשב וריכוז" מאופיינת באלימות, הפרעות בכיתה, חוסר ריכוז של הילד בשיעור ובכלל, אולי אפילו חוסר הקשבה.

אני רוצה להדגיש את העובדה שברור לי שיש תמיד התמודדות או בעיה שצריך לפתור או תפיסה פנימית נמוכה,

החלק של האוכלוסיה שאני מדברת עליה זה סוג האוכלוסיה שלא יודעת לבקש עזרה ומתמודדת עם עצמה לבד, או שאפילו מדחיקה פנימה.

הילדים מרגישים הכל.

אז מה הילד מנסה להגיד לנו?

קשב –

הילד מעתיק את ההתנהגות של אמא שלו בחוסר ההקשבה שלה לעצמה.

"אמא, את לא קשובה לעצמך. למה את לא מקשיבה? למי את כן / לאיזה קולות את מקשיבה?"

ריכוז –

הילד מרוכז בקולות אחרים, עד שהוא לא מזהה את שלו.

"אמא, בגלל שאת לא קשובה לעצמך, את לא שמה את עצמך במרכז של החיים שלך"

מרד –

הילד מורד במחשבות ובהתנהגות של אמא שלו כלפיו. אלו מקרים בהם האמא כבר לא מאמינה בילד שלה. ובכך הילד מתנהג בדיוק כמו שאמא שלו חושבת עליו.

בגלל שאלו מחשבות לא נכונות (מחשבות של חוסר אמון ואמונה) הוא מורד בכך. והוא מורד באמצעות התנהגות.

76% ירושה מהמוח > יורש את המחשבות והאמונות שלך

מצד זה יכול להביא גם לבעיות שינה – הוא לא מוצא את עצמו.

תפקיד רוחני –

הילד לוקח על עצמו להעיר את אמא שלו, להוציא אותה מהמקום הרגשי הנמוך שהיא נמצאת בו.

והוא עושה זאת ע"י התנהגות לא נאותה.

אז מה עושים : בעיקר ניהול רגשות.

1. להקשיב לרגש שעולה בך: עצב, כעס, תסכול, חוסר הערכה.

אלו רגשות שעולים בעקבות סיטואציה שחוזרת על עצמה או אפילו חד פעמית, לרוב אנחנו נשתיק אותם. וזה יכול לנבוע מהרבה סיבות.

אבל עצם ההשתקה של הרגשות האלה, הם מצטברים בתוך המיינד והגוף.

ועצם ההשתקה שלהם לא באמת גורמת להם להיעלם.

הם פשוט נשארים, עד ש...

2. היכולת להבין שיש לי לגיטימציה לבטא אותם. מול חברה/ בן זוג/ מטפל.
3. וברגע שאת מבטא אותם בדרך מסוימת, אני שמה את עצמך במרכז.

סמכות הורית

בעקרון עלינו לא להפריע לילד להתפתח.

עלינו להקנות משמעת, נימוסים וגבולות אבל לא כדי להפוך את הילדים שלנו לכלי של גאווה בעינינו ובעיני הסובבים לנו.

כאשר יש סמכות שמגינה מתוך משמעות ולא ממקום נמוך – הילד יקשיב.

אך אם הילד יבין שאתם מנסים לשנות אותו או שיש לכם בעיה איתו ואז הוא יתנהג בהתאם.

** זה קריטי – מאיפה סמכות מגיעה **

כאשר הילד מגלה חוסר עניין > לבדוק למה ולא לנסות לגרום לו לאהוב את זה.

כמו בעיית לימודים: למה אתם רוצים שהוא ילמד וישיג ציונים טובים.

מציעה שגם אם התהליך הזה נעשה, לא לעצור כאן.

אלא להפסיק לרחם על עצמך ולהתלונן, ולהתחיל לעשות.

אם יש תסכול ממקום עבודה – אז לבדוק מה אפשר לשעות?

אם יש עצב לגבי מערכת יחסים לא מדויקת בחיים שלך – לבדוק אם ניתן לשחרר אותה, ואם לא מה אפשר לשפר בה ואיך.

אבל הכי חשוב – זה פשוט לעשות. ולא להשאר ככה.

כי הילד מרגיש את התדר הזה, וחוסר תשומת לב לעצמך וחוסר עשייה מפורש עבורו כזעקה לעזרה שנראית ככה.

הטיפול בו > הוא בעצם הטיפול לעצמך.

יש אמהות שלא גאות בעצמם: אישית. זוגית. מקצועי. כאמא וכדומה.

הדבר האחרון שהם רוצות זה לפגוש את הרגש של הכשלון הזה (ככה הם חוות את זה),

הם מנסות להתרחק מזה, מהתפקיד שגורם להם להרגיש ככה,

וילד עם הפרעה של קשב וריכוז מבקש: תראי אותי – אני צריך אותך.

תראי את עצמך – את צריכה את עצמך.

כי חוסר הראייה הזאת גורם לילד לדאוג לך, ואז הוא מוסח דעת.

המבחן והלימודים כרגע לא באמת מעניין אותו – מה שמעניין אותו זה את.

אני מקווה מאוד שהמאמר הזה האיר את עיניכם, וגורם לכם לחשוב אחרת על "הפרעת קשב וריכוז".

על כל דבר שתצטרכו, אני כאן.

חנה אורה.